פסק-דין בתיק ע"א 51683-02-11

א.         בפנינו ערעור על פסק-דינו של בית-משפט השלום בחדרה (כב' השופטת גב' ה. אסיף) מיום 11.1.11 בתיק אזרחי 2215/07, לפיו חוייבה המשיבה לשלם למערערת את הסכום של 53,500 ש"ח כפיצוי בגין תאונת דרכים שאירעה למערערת ביום 21.9.03.

ב.         אלה הנסיבות הצריכות לענין:

המערערת, ילידת 1981, היתה במועד התאונה סטודנטית להוראה במכללת בית ברל, וכן עובדת שכירה בחברת החשמל.

בית משפט קמא מינה את הפרופ' ג. וולפין כמומחה רפואי בתחום האורתופדי ובחוות דעתו מיום 15.3.10 קבע המומחה שלמערערת הגבלה בדרגה קלה בטווח התנועות של עמוד השדרה המותני. הגבלה זו מצדיקה נכות אורתופדית בשיעור של 10%, אך מכיוון שהמערערת היתה מעורבת בתאונת דרכים קודמת מיום 14.1.07, קבע המומחה שיש לזקוף לחובת התאונה נשוא הדיון כאן נכות צמיתה בשיעור של 7.5% עקב כאבים והגבלות תנועה בעמוד השדרה המותני.

ג.          לאחר שמיעת הראיות קבע בית משפט קמא שהתרשמותו מעדות המערערת היתה שלילית ביותר: " והרושם שהותירה הוא שהיא אינה נרתעת ממצגים והצגות שנועדו להעצים, כביכול, את הנזקים שנגרמו לה בתאונה" (סעיף 11 של פסק הדין), מה גם שהתנהלותה של המערערת במהלך הדיון, כמתואר בפסק-הדין, גם אינה מתיישבת עם חוות דעת המומחה הרפואי ועם תלונתיה של המערערת בפניו בעת הבדיקה.

עוד הוסיף בית משפט קמא: "ניכר היה שהתובעת אינה מהססת מלהציג מצג שאין כל קשר בינו לבין המציאות, והכל על מנת להעצים את הרושם בדבר המגבלות שנותרו לה כביכול, בעקבות התאונה" (סעיף 16 של פסק הדין).

ד.         בית משפט קמא התרשם איפוא שהמערערת לא נרתעה מלהעצים את נזקיה בפני בית המשפט, ולנסות לטעת בבית המשפט ובצד שכנגד את הרושם כי פגיעתה חמורה יותר מן הפגיעה בפועל. כך, למשל, בין יתר הדברים, הגישה המערערת מסמכים שנועדו לתמוך בטענתה בדבר היעדרויות רבות מן העבודה בשעה שהתברר שחלק ניכר מאישורי המחלה כלל אינו קשור לתאונה הנדונה, ובכלל זה גם אישורי מחלה בנוגע לשמירת הריון, וכן בגין מחלות בדרכי הנשימה, דלקות אזניים, וכן אישור היעדרות מן העבודה בגין מחלת בנה.

כל אלה היה בהם כדי לערער מאד את מהימנותה של המערערת, ובפרט בהצטרף לרושם שזו הותירה בעדותה, הסתירות והתמיהות כפי שפורטו בפסק הדין.

ה.         בית משפט קמא פסק לזכות המערערת פיצוי בסכום של 15,000 ש"ח בגין נזק שאיננו ממוני, סך של 3,500 ש"ח בגין הפסדי השתכרות בשנת 2013 בגין היעדרות מן העבודה לשלושה שבועות לאחר התאונה, ופרט לכך לא היה בית משפט קמא מוכן להכיר בהפסדים לעבר בשים לב לנימוקים שפירט בפסק דינו.

בגין הפסדי שכר לעתיד דחה בית משפט קמא את טענת המערערת לפיה נכותה התפקודית עולה על זו הרפואית והוסיף שנכותה הרפואית של המערערת אינה גבוהה והמגבלות מהן היא סובלת אינן כאלה שיש בהן פגיעה תפקודית, וכל שכן פגיעה כנטען על ידי המערערת.

בית משפט קמא סבר (סעיף 49 בפסק הדין) שאין מקום, נוכח שיעור הנכות וסוג הפגיעה, לחישוב אריתמטי של פיצוי בגין הפסד שכר לעתיד ופסק לזכות המערערת פיצוי גלובלי של 30,000 ש"ח, בגין הפסדי שכר לעתיד.

ו.          בית משפט קמא דחה את דרישתה של המערערת לפיצוי של 50,000 ש"ח בגין עזרת צד ג' נסיעות לטיפולים והוצאות רפאיות ופסק לזכותה בגין רכיבי נזק אלה פיצוי בסך של 5,000 ש"ח.

סה"כ הפיצויים שפסק בית משפט קמא לזכות המערערת: 53,500 ש"ח, בתוספת שכ"ט עו"ד כחוק.

נוכח התנהלותה של המערערת קבע בית משפט שעל המערערת לשאת לבדה בהוצאות התביעה (עסקינן למעשה בשכר טרחתו של המומחה הרפואי).

ז.          על פסק דין זה מונח בפנינו ערעורה של המערערת המלינה על כך שהפיצוי נמוך עד מאד, וזאת במידה המחייבת התערבותה של ערכאת הערעור בכל הרכיבים, ולטענתה לא היה מקום לפסוק פיצוי כה נמוך גם אם הותירה המערערת רושם שלילי במהלך עדותה.

ב"כ המערערת מפרט בהודעת הערעור ארוכות את השגותיו כנגד קביעותיו והתרשמותו של בית משפט קמא, וכן מלין על כך שהוצאות המשפט נשללו מן המערערת הגם שתביעתה נתקבלה, גם אם באופן חלקי.

על טענות אלה חוזר ב"כ המערערת בעיקרי הטיעון המונחים בפנינו, תוך הפנייה לתיק המוצגים שהוגש.

ח.         המשיבה טוענת בעיקרי הטיעון מטעמה שאין כל הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור, ומאמצת את קביעותיו, מסקנותיו ופסיקתו של בית משפט קמא.

ט.         בישיבת בית המשפט שהתקיימה בפנינו ביום 8.11.11 חזרו בפנינו באי כוחם של שני הצדדים על תמצית טענותיהם, ועתה עלינו להכריע במחלוקת זו.